למה הוא לא מקשיב לי????
לפעמים, הדבר הכי מרגיז בעולם כהורים הוא שאנחנו אומרים לילדים שלנו לעשות משהו והם לא מקשיבים לנו. אנחנו מבקשים - והילד לא עושה.. לפעמים הוא עושה דווקא, לפעמים הוא פשוט לא מתייחס.. לפעמים לא בא לו להקשיב לנו.. התסכול הזה מתחיל כבר עם פעוטות קטנים, וכמובן, שככל שהילד גדל - גם האתגר גדל..
הורים מתוסכלים מוצאים פתרונות שונים לדאוג לכך שהילד אכן יקשיב -
יש את מי שמאיים ומעניש - "אם לא תעשה ככה וככה אז….."
יש את מי שמשחד - "אם תקשיב לי אז אני אתן לך…."
יש את מי שמתמקח - "טוב, אז אם לא את זה - אולי את זה מה אתה אומר , ואולי בעצם ככה ועוד קצת?"
יש את מי שנעלב - "טוב אם אתה לא מקשיב לי - אני לא אקשיב לך בפעם הבאה"
יש את מי שמתעלם ובוחר לא להתייחס לכך שהילד לא מקשיב
יש את מי שנותן לילד חירות מוחלטת להחליט מה טוב לו..
אני לא מתחברת לכל המשפטים שלמעלה כדרך חיים, ודרך חינוכית. עם זאת, אני מקבלת שיש גילאים מסויימים ומקרים מסוימים שהם יכולים להתאים. הבעיה שלנו כהורים היא שבד"כ התגובה שלנו נובעת מהמצב שלנו באותו הרגע, ולא מהתאמה לסיטואציה או בהתאמה לאופי הילד.
אם אני עצבנית - אני אגיב בצורה מסוימת, ואם אני ממהרת - אני אגיב אחרת, ואם אני רגועה אז אחרת.. אבל בעצם - הדבר הכי חשוב (והכי קשה עבורנו) הוא להתאים את התגובה שלנו לילד: לאופי הילד, לגיל הילד למצב הנתון, ובכללי לזכור שמדובר פה בילד ולא במבוגר אחר.
מנסיוני, גם המקצועי וגם כאם - ילדים, לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות. לצורך העניין, גם אנחנו לא אוהבים את זה. ילדים הם יצירתיים, הם נלהבים - יש להם רעיונות, יש להם חשק, יש להם מוטיבציה. למה שהם ירצו להפסיק לשחק, או להתחיל לאכול, או לנקות את החדר?? למה שהם ירצו לשתף פעולה?
אבל בכל זאת, יש דברים שילדים לא מבינים, ויש דברים שהם כן צריכים לעשות…
אז מה עושים?
הרי אי אפשר לריב איתם כל הזמן… וגם בעצם, מה יוצא מזה?
הדרך הכי טובה לגרום לילדים לשיתוף פעולה ולעשייה - היא לפגוש אותם במקום שלהם. אם נזכור שהם ילדים, ונבין איך הם רואים את העולם, איך הם חווים את הכל, איך הם פועלים - הכל יהיה פשוט יותר :)
ילדים אוהבים לשחק - אז בואו נשחק. ילדים אוהבים לשיר - אז נלווה פעולות בשירה, ילדים אוהבים לצחוק ולהשתולל - בואו נהפוך כל פעילות מחייבת - לפעילות מצחיקה ושובבה. אם תצרו לילד משחק בזמן שהוא מסדר את החדר - לא רק שהוא יהנה מזה, יש סיכוי שאפילו ישאל מספר ימים אחכ מתי עושים את זה שוב?
אם תלהיבו אותם עם האוכל - תראו להם שהיום הם אוכלים אוכל מדליק ומרגש, אם תהפכו את הארוחה להיות זמן של כיף ושיחה וסיפורים - הם ירצו לשבת לאכול ואולי יבקשו עוד.
אם יתאפשר להם להמשיך את המשחק בדרך אחרת - לא תהיה להם בעיה לעבור לעשייה אחרת, זאת אומרת, לקחת את הבובה איתם לאוטו אם עוזבים את הבית, לשחק איתם באמבטיה את אותו משחק ששיחקו עם חברים בחוץ...זה יהפוך מעברים להיות מהנים במיוחד..
יש אינספור דוגמאות לכך - אבל מה שחשוב להבין הוא שאם אנחנו רוצים שיתוף פעולה עם הילדים אנחנו צריכים לפגוש אותם במקום שלהם - להם זה בלתי אפשרי לפגוש אותנו במקום שלנו כמבוגרים.. הם לא מבינים את העולם באותה צורה.
לי הדרך הזו עובדת גם עם בני הפעוט שלא רוצה להחליף חיתול או ללכת למיטה, גם עם ילדי גן שלא רוצים לסדר או להפסיק לשחק, ומאוד מאוד עם ילדי היסודי שלא רוצים לחזור מההפסקה, לעשות משימה בכיתה, או לשמור על שקט. (כמובן שעם כל גיל בהתאמה לסיטואציה)
דרך נוספת שאני קוראת לה דרך "מניעתית" ליצירת סיטואציות מורכבות כאלו - היא סדר או במילים אחרות - ריתמוס.
ילדים אוהבים וזקוקים לריתמוס יומי מסודר. פעמים רבות, עם ילד החי בריתמוס מסודר לא יהיו עניינים ושאלות, והוא לא "ישבש" את הריתמוס. לרוב, לא יהיה צורך לריב על לעשות דברים כי הוא יודע כבר מה קורה ומה הולך לקרות.. השגרה שאותנו , כמבוגרים, הרבה פעמים משעממת - לילדים נותנת בטחון והבנה. אם כל יום ילד יראה שאחרי משחק, מסדרים את השטיח ואז הולכים לשולחן תבנה לו שם ידיעה שזוהי זרימת הדברים, ולא יהיה צורך לריב על זה כל פעם מחדש מכיוון שהוא פשוט יחיה את הידיעה והסדר הזה..
העקרון הוא אותו עקרון - אנחנו בעצם פוגשים אותם במקום שלהם - ע"י יצירת זרימת יום מסודרת /זרימת שבוע מסודרת.
התגובה הכי קלה לנו כמבוגרים שעומדים בסיטואציה מורכבת מול ילד היא להשתמש בעמדת הכוח שלנו -
אנחנו יכולים להרים אותם ולקחת אותם לאן שצריך בגילאים המאוד מאוד צעירים, אנחנו יכולים להעניש, או לצעוק בגילאים הבוגרים יותר, אנחנו יכולים לא להציע הנאות מסוימות בעתיד כדי לא לגרום לסיטואציות קשות שוב וכו'.
גם אני, שאני בסה"כ בן אדם די רגוע גם כאם וגם במקצועי, מוצאת את זה מאתגר לפעמים. אני ממהרת והילד לא רוצה לבוא, אני עייפה והילד לא רוצה לישון, אני אומרת לתלמידים מה לעשות אבל הם עסוקים במשהו אחר.. עם זאת, אני יודעת מנסיוני שהדבר היחיד שעובד - באמת, בעומק ולאורך זמן - זאת דרך התנהלות שזוכרת שהילדים הם ילדים ופוגשת אותם בעולם שלהם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה