אמא אוהבת, אמא חושבת

כשהתעוררתי מהניתוח הקיסרי, ידעתי שהתעוררתי אדם אחר.

לא ידעתי כלום חוץ מזה

הייתי כאובה, הייתי עייפה, הייתי בשוק

כל החוויה של הלידה לא הייתה בכלל מה שתכננתי.. כאשה שמנסה לחיות חיים עם היבט הוליסטי, עוסקת בפיתוח מודעות,  מתאמנת ביוגה, עושה מדיטציה, אוכלת​ מזון בריא, לא לוקחת תרופות או הולכת לרופאים,  כולם בסביבה שלי היו בטוחים שאני אלד לידה טבעית, בלי אפידורל, בכריעה ואולי אפילו בבית.

ההריון עבר בצורה טובה ורגועה, הרגשתי טוב, הייתי שמחה, והיו מעט תופעות לוואי. כמובן שהרבה בדיקות אבל הכל היה תקין, הייתי בקשר פיזי ורגשי עם העובר כל הזמן. את היציאה לחופשת לידה, תכננתי כך שיהיה לי מספיק זמן לנוח, להירגע ולהכין אותנו ללידה רגועה ובריאה. רק מה קרה?

ערב היציאה שלי לחופשת לידה, שבוע 37, פתאום תחושה לא טובה… משהו בתנודות העובר השתנה…העובר שלי זז כל ההריון ופתאום בקושי שהרגשתי אותו.. לחץ.. פחד..בלבול.. מה זה אומר? מה עושים?

ניסינו הכל לפי הספר:

אכלתי מתוק - לא היה שינוי

שכבתי על צד שמאל - לא היה שינוי

נשמתי עמוק, דמיון מודרך… הכל - ולא היה שינוי.

אז נסענו לבית חולים.

הבטן מתהפכת… מה קורה שם? כל ההריון אני והעובר היינו כ"כ מסונכרנים ומחוברים. מה קורה לו שם?

כולם מנסים להרגיע, אבל אני יודעת שמשהו לא בסדר..בבית החולים הכל זז נורא מהר. אחיות, מוניטורים, רופאים.. הכניסו אותנו לחדר אולטראסאונד. נכנס עוד רופא, ועוד רופא, הלחץ גובר..נכנס עוד רופא, מסתכל על הצג ואומר - "סקציה"

מה זה אומר בכלל?

ניתוח קיסרי!?! בהרדמה כללית כי אין זמן להרדמה מקומית ובעלי לא יכול ללוות לניתוח חירום!!

היסטריה

רעידות בגוף

דמעות

דאגה

חרדה

האחיות סביבי מכינות אותי, אמא נכנסת לנסות להרגיע , פרידה קצרה מבעלי ואז - התעוררתי..

פקחתי עיניים במקום לא מוכר, בתחושה מבולבלת, אפופה ממשככי כאבים וחומר הרדמה, ובעיקר תחושה פנימית שונה. לא רק שלאחר 37 שבועות לא היה לי תינוק בבטן. משהו אחר היה שונה..

מתוך הכאב והאפיפות,  שאלתי על בעלי, על הילד שלי.

כולם בסדר.

התחושה הראשונית הייתה של הקלה, אבל אז הלב קצת נשבר כשאמרו לי שיקח לי עוד כמה שעות עד שאוכל לראות את הבן שלי שהיה בפגיה.

תכננתי להיות איתו בלידה, להניק אותו רגע לאחר הלידה ולהיות בביות מלא במהלך השהיה בבית חולים. ובמקום זה - חיכיתי לילה שלם, שהרגיש כמו נצח וידיעה שהוא יבלה את השהייה בבית חולים בפגיה, בקומה אחרת, ולא לידי.

הכרחתי את האחיות להוריד אותי מהמיטה לפני הזמן ואת הפגיה לאשר כניסה שלי בשעות ביקור רופאים.

והנה, אשה נמרצת, בריאה וחזקה, מוסעת עייפה וכאובה על כסא גלגלים, לפגיה.

עם רגשות אשמה על הפרידה, עצב על כלל הסיטואציה וגעגוע לאדם שעוד לא פגשתי, התיישבתי על כסא בפגיה והחזקתי את הבן שלי, שהיה מחובר לכבלים ומוניטור. הסתכלתי וראיתי את הדבר הכי מדהים שראיתי מעולם, הבן שלי.עם כל הכאב שלי והלחץ, כשלקחתי אותו בזרועותיי הוא היה מואר, הוא היה שליו. הוא היה בטוב, הוא היה בתום לב.

כשהוא התחיל לינוק הבנתי:

הבנתי  שאמא  טובה היא אמא אוהבת ואמא חושבת.

ההחלטות המחושבות שלקחנו כנגד התכנונים והדמיונות שהיו לנו, הובילו לרגשות אשמה, אך הצילו לבן שלי את החיים.

הייתי חייבת להרפות, להשתחרר מהקיבעונות והתקוות שלי וברגע הווה לחשוב מה באמת נכון ולקבל החלטה , החלטה מחושבת. עם העצב, הכאב ושאר הרגשות. וזה הציל לבן שלי את החיים.

אבל המחשבה היא לא הכל, והיא לא מספיקה.

הילדים שלנו זקוקים לאהבה. לא רק למדידות וחישובים.

עם החשיבה ויכולת קבלת החלטות צריכה להיות אהבה שמרככת אותנו ומאפשרת לנו חמלה וסליחה. גם כלפיהם וגם כלפי עצמנו.

לי לקח הרבה זמן להשתחרר מרגשות האשמה שליוו אותי על כך שהילד שלי בילה את שעותיו הראשונות בפגיה ולא על העור שלי בחיבוק חמים.

אבל זה הציל לו את החיים וזה לא פגע באהבה שלי אליו או שלו אלי.

בדרך האמהות, בחיים שלנו ככלל, יש מקום להכל. יש מקום לטעויות,  אם הן מגיעות מתוך אהבה ומחשבה. יש מקום להחלטות שכליות, יש מקום גם לשחרור מהשכלתנות והשיקולים וזרימה מתוך אהבה ורגש. והילדים שלנו ואנחנו זקוקים להכל.

אין לנו דרך לדעת תמיד מה נכון. אפשר להסיק מסקנות, לחבר נתונים, להשוות ולחקור. אפשר להרגיש, למדוט ולקוות.

אך ברגע נתון, החיים מולידים מציאות שעלינו להתחבר אליה, לפעול בתוכה, לזרום איתה ולהגיב בחוכמה.

כהורים , כמחנכים, כבעלי משפחה חייבת להיות שם גם אהבה וגם מחשבה.

זו לא נוסחה שדורשת רק שכלתנות ונתונים, ומנגד אהבה בלבד לא מספיקה כי אנו אחראים על בני אדם קטנים, וחסרי ישע שסומכים עלינו להוביל אותם בחיים.

במבט לאחור אני מבינה שההבנה הזו בצבצה בתוכי ברגע שפקחתי את עיני מהניתוח הקיסרי.

מאז, היא מלווה אותי יום יום. עם כל הקשיים שקשורים לאמהות בין עם זה ענייני הנקה, שינה, חינוך, פרנסה, זוגיות בריאות וכו…

בגלל ארועי הלידה, בחודשים הראשונים לחייו של הבן שלי הוא היה במעקב רפואי. לאורך כל התקופה שבה היינו צריכים לעשות בדיקות, תרופות, לפגוש רופאים, לשמוע הפחדות... הריקוד על המאזניים האלו בין התחושה למחשבה בין הרגש לשכלתנות ליווה אותנו כל דקה. האיזון הציל אותנו. הבן שלי בריא, לא מקבל תרופה ולא פוגש רופאים כרגע (טפו, טפו, טפו).

אני אישית אדם שהתחושה, הרגש, האינטואיציה היא לא המכשול. אני צריכה להתאמץ לשיקולים המחושבים. לשכלתנות.. אבל המאמץ מבורך.

מה איתך? מה החוזקות שלך ומה דורש יותר עבודה?