והילד הזה הוא אני!!!!

מאז שילדת, כמה פעמים אמרו לך למי הילד/ה שלך דומה?

כשאני ילדתי,  לקחו פחות מ24 שעות מהרגע שהבן שלי נולד, ועד שהתחיל החידון הזה… האם הוא נראה כמוני או כמו בעלי? אולי בכלל כמו האחיין שלו מהצד שלי? או לאחיין השני?למי הוא יהיה דומה בעתיד במראה? ולמי באופי?

כל כך הרבה פעמים, אנחנו ואחרים מסתכלים על הילדים שלנו ורואים את הדמיון שלהם למישהו אחר. את הדמיון הפיזי בינינו לבינם, הדמיון באופי, הדמיון בהתנהגות, בשפה שלהם, במניירות שלהם, בהרגלים שלהם ושפת הגוף שלהם. אבל בין כל הדמיונות האלו.. האם אנחנו  זוכרים לראות  אותם?

כילדה, (וגם כבוגרת לצורך העניין, ) שנאתי שאמרו לי למי אני דומה..במשך כל חיי, ההורים, המורים, הדודים השכנים, כולם, חוו עלי דעה למי אני דומה ולמי לא.. לצערי, היו גם מי שהתייחסו אלי, ובחנו אותי לפי השוואות אלו. כילדה זה נורא בלבל אותי כיוון שאני לא הרגשתי דומה לאף אחד. הרגשתי אני!

כבוגרת, כמחנכת, כאם, שמתבוננת על ילדים מסביבי, אין ספק ,שאני יכולה לראות דמיון בין ילדים לבין הסביבה הקרובה שלהם. דמיון בינם לבין ההורים שלהם, האחים שלהם וכו.. הדמיון לפעמים יהיה במראה, לפעמים בהתנהגות, לפעמים במילים, או בטון הדיבור.. אבל זה לא מפתיע..

תחילת חייהם של ילדנו בנויה על הסימביוזה איתנו. זה מתחיל בכך שהילדים שלנו נוצרים מתוך הגוף שלנו. בתוך הגוף שלנו, מתוך התאים שלנו. במשך תשעה חודשים התינוק הוא חלק מהגוף שלך. חלק בלתי נפרד. תא מתאיך, בשר מבשרך. ובתוכם גם המטען הגנטי של האב. דמיון פיזי כזה או אחר הוא בלתי נמנע, ואפילו מתבקש.

בהמשך הדרך, בשנות חייהם הראשונות, הלמידה של הילדים נעשית מתוך התבוננות וחיקוי. כמו ספוג,  הם סופגים את כל מה שמסביבם, (בעיקר את סביבתם הקרובה) הם מסתכלים על הוריהם בנשיאת עיניים, כדמויות יודעות כל, בלי שום מסננת ו/או סלקטיביות. הם שואפים את הוריהם פנימה, וסופגים כל מילה, תנועה, והתנהגות. הם בעצם סופגים אותנו לתוכם.. .יש דברים שלא יצוצו על פני השטח, אבל הכל שם..

עם כל זאת, ולמרות זאת, חשוב שנזכור -שהילדים שלנו הם קודם כל הם!

מבחינה הוליסטית אדם, בכל גיל שהוא, הוא בעל  גוף, נפש, רוח, אינטליגנציה ומחשבה. לכל אדם, באשר הוא, יש  את הסיפור שלו ואת החיים שלו לחיות.

כל אדם נוצר מבשר ותאי הוריו - אבל הוא מי שהוא.

אף אחד מאיתנו לא נקי מהשפעות הסביבה עליו: תינוקות, פעוטות, ילדים, ובוגרים, אנו כולנו מושפעים מהסביבה שלנו, מבחינה התנהגותית, רגשית, ופיזית. אבל עם זאת - לכל ילד ולכל אדם יש את הסיפור שלו לספר, את החוויות שלו לחוות, את הגילויים שלו לגלות ואת היצירות שלו ליצור.

הרבה פעמים זה משעשע לראות את הדמיון בין אחד לאחר. מי לא צחק שהילד שלו פתאום התנהג בדיוק כמו אבא שלו? או  ראה שני אחים מתנהגים בדיוק אותו הדבר? מי לא נדהם לראות תינוק שהוא "שיבוט" של אחד מהוריו?

כהורים, מבוגרים, וכדמויות מחנכות, עלינו להתבונן על הדמיון שנובע מגנטיקה או מקשר משפחתי התנהגותי, להתייחס בחיוך אך לא לבלבל בין זה לבין הילד עצמו. אם נחנך מתוך הדמיון והתווית האלו, אם נוביל אותם ונתייחס אליהם כ"עוד אחד מאותו הדבר", - נפגע בהם, ובעיקר בפוטנציאל שלהם.

למה לא לתת להם להיות מי שהם?

למה שלא נלמד להכיר אותם כמי שהם, נקשיב לסיפור שהם מספרים, נראה למי הם הופכים להיות, ונאפשר להם להתפתח כעצמם.

מי יודע לאן הם יגיעו?

כשאני מסתכלת על הבן שלי, עם כל התכונות והיכולות שרק מתחילות להתפתח אצלו, אני מלאת סקרנות לראות לאן הוא יגיע, ומי הוא יהיה. כאם, אני מקווה להצליח לספק לו בסיס טוב להתפתחות ולגדילה שלו - כמי שהוא ולא מתוך הפחדים שלי, התקוות שלי, ובטח לו מתוך הדמיון שלו אלי או לאביו.

רוב האנשים מסביבנו מסתכלים עליו וטוענים שהוא מבחינה פיזית ,שיבוט" שלי ומבחינת האופי "שיבוט" של אביו. אישית, אני מקווה לא להיסחף לכך - ולתת לו להיות דומה לעצמו, להיות מי שהוא.   

מי מאיתנו לא רוצה שהילד/ה שלה יהיה מאושר, שמח, יצירתי? מי לא רוצה שהילד/ה שלה יחיה את מלוא הפוטנציאל שלו? הצעד הראשון - זה לאפשר להם זאת בכך שניתן להם להיות הם.